מילים מהתעשייה - ראיון עם היוצר יותם קניספל

יותם קניספל – במאי, תסריטאי, מרצה ורוקר קולנועי. כאחד הקולות המרעננים והבולטים של הקולנוע הישראלי הקצר, יותם קניספל מצליח לשלב ביצירתו חיות מתפרצת לצד רוך נוגע. לא משנה באיזה פורמט הוא יוצר, היצירות של יותפ חוקרות את הקשר בין הצופה לחוויה הקולנועית שמקיפה אותו על ידי שימוש בכל המבע הקולנועי, עם דגש על המוסיקאליות של האלמנטים ביצירה.

" מי שמצפה לתמורות מהירות יתאכזב – זה לא כמו מוזיקה, שמנגנים והמוזיקה נוצרת בזמן שיוצרים אותה. בקולנוע אתה פורט על המיתרים אבל שומע אותם רק שנה אח"כ ... זו לא הגזמה שקולנוע זו האמנות הכי יקרה כי היא הכי לוגיסטית ונלחמת נגד הטבע ... אבל זו אמנות שמקפלת בתוכה את כל האומנויות האחרות."

והפעם בפינה שלנו, מילים מהתעשייה, אני נרגש לראיין את אחד היוצרים המבטיחים במדינה. מעבר להיותו יוצר מוכשר, יותם קניספל, הוא גם איש שיחה מרתק והעובדה כי לאחרונה הוא החל ללמד תסריטאות במדרשה לאומנות בבית ברל. מי מכם שלא מכיר את יותם, הרשו לי להציג אותו בפניכם –

יותם קניספל הוא בוגר של לימודי הקולנוע במדרשה לאומנות בבית ברל. סרט הגמר שלו, "בחורה עם מזלג בעולם של מרק", זכה בפרסים רבים ביניהם פרס הסרט הקצר בפסטיבל והיה מועמד לפרסי אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר. בנוסף על סרטיו הקצרים שהסתובבו בכל העולם, יותם הוא גם במאי קליפים מחונן שיצר כמה מהממתקים המוזיקאליים ביותר שיש להרכבים ואמנים כמו: המסך הלבן, הקולקטיב, עומר מוסקוביץ, תומר ישעיהו ועוד.

יותם הוא אדם כותב שפירסם מאמרים רבים בעיתונים כמו "עכבר העיר", הי"ד, אבל מעל הכול מדובר על רוקר קולנועי שיש לי את הכבוד לדבר איתו על כתיבת תסריט לסרט קצר.

ראיון עם יותם קניספל - על כתיבה ויצירתיות

מה שלומך יא קניספל?

לא רע יא חסיד!

בוא נתחיל משאלות ההכרות שלנו כדי להתחמם. ספר לנו קצת על תהליך הכתיבה בעינייך וכיצד אתה מיישם אותו כחלק משגרת חייך.

אני כותב כל יום. לא מקפיד על מכסת מילים או עמודים כי זה מנוון אותי לחשוב על כתיבה ככה, זה הופך אותה למטלה שמבאס לא לעמוד בה. בד"כ אני מנסה לקום מוקדם, שותה קפה בשקט בחצר, מוציא את הכלבים לטיול בשדה, ארוחת בוקר, מיילים פייסבוק וחדשות ואז משעות בוקר מאוחרות ואילך הריכוז שלי (או הכדור שאני לוקח) נכנסים לתוקף ואני צולל אל הכתיבה. בד"כ אם אני מרים את הראש וקולט שמחשיך, סימן שהיה יום טוב. אבל בגדול כתיבה אצלי זה כמו גירוד יומי שצריך לקרות או שאשתגע. גם אם זה רק רבע שעה של גירוד ביום, יום שבכלל לא כתבתי בו הופך אותי לעצבני ובלתי נסבל.

אתה כותב כבר המון שנים, עוד מימי עכבר העיר העליזים (שאני מוכרח להתוודות ולהגיד שקראתי אותך לא פעם ולא פעמיים), למה בכלל להיות תסריטאי?

אז האמת שהייתי עיתונאי כי טעיתי לחשוב ש"צריך להתחיל ממשהו" אבל תסריטים כתבתי מגיל 14. התגלגלתי לעיתונות בטעות כי בתיכון כתבתי טור במעריב לנוער ושם התחנכתי על קדושת הדד-ליין, העיקרון של התחייבות להמציא כל שבוע סיפור חדש גם אם אתה "יבש". זה מאד הכין אותי לחיים כיוצר כי זה מלמד לכתוב בלי תירוצים או דחיינות. הטור מוגש ביום ראשון, גם אם אתה בהאנגאובר וגם אם חלית במחלת הנשיקה. אחר כך, בצבא, הייתי כתב ושם למדתי לראיין. כשהשתחררתי כתבתי בעכבר ובעוד מקומות כי רציתי להכיר ככה במאיות ובמאים ולחטט להם במוח. תכל'ס לא הייתי עיתונאי מוצלח, תסכל אותי לכתוב על יצירות של אחרים במקום להשקיע את הזמן בכתיבת תסריטים. עד שאחד הבמאים שראיינתי שאל, למה אתה מבזבז את הזמן שלך בלראיין אותי במקום לכתוב את היצירות שלך? וזהו. שם הפסקתי לראיין אחרים.

כשאני מסתכל על הסרטים שלך, בולטת מאוד העובדה שנקודת המבט שלהם היא תמיד שונה ממך באופן מהותי. מאיפה מגיע הצורך לצלול אל נבכי אנשים אחרים ומאיפה את מקבל השראה לסרטים הקצרים?

הממ, שאלה מעניינת אבל לא בטוח שאני מסכים. הדמויות הראשיות שלי הן בד"כ נשים, אז נכון שהן "שונות" ממני אבל רק מגדרית. אני לא חושב שהן שונות ממני ברמה המהותית. אין דמות שהיא לא השתקפות של היוצר/ת. פשוט בתור מי שמשתעמם נורא בקלות ובעיקר מלשמוע את הקול של עצמו, תמיד הרגשתי שיותר מאתגר ומעניין אותי לספר על נשים, גם כי תמיד הסתדרתי והקפתי את עצמי בהן וגם כי זה עוזר לי להתחבא מאחורי דמות נשית. ככה אני יכול לחקור משהו בתוך עצמי ולהרגיש יותר מסופק כשאני מגלה משהו חדש דרך עיניים "זרות". בכתיבה אני אוהב להרגיש את הפער שהולך ומצטמצם ביני לדמויות, זה הופך הכל ליותר מאתגר ומתגמל. אתה "מתחפש" ובדרך "מחפש" את עצמך... כמו ששחקנים עושים. ההשראה מגיעה בשלל דרכים ביזאריות. זה יכול להתחיל מלחשוב על סיטואציות ולצאת לחקור למה בא לי על זה. או שההשראה מגיעה מסטייט אוף מיינד רגשי ואז אני פשוט כותב סביב הרגש דרך עיניים של דמות שמסקרנת בעיניי.

לפני שנסיים את חלק ההיכרות, בוא נעבור לכמה שאלות מהירות. מה המילה האהובה עליך?

סמבוקה.

מה הגילטי פלז'ר שלך?

יותר מדי דברים. וסמבוקה.

איזה ספר שוכב לך ליד המיטה כרגע?

"מחברת האמת" של קלייר פולי.

איזה ספר אתה ממליץ ללמוד ממנו הכי הרבה על כתיבה?

הו! אז אני קודם אודה שאני לא מחסידי "סיפור" של רוברט מקיי, זה ספר טוב לדפדוף בזמן שמשכתבים, להבין מה עובד או לא עובד במה שכתבת, אבל הוא לא בשביל ללמוד כתיבה. כל החוקים האלו, גם בספרים כמו "להציל את החתול", קובי ניב, סיד פילד או ג'ון טרובי, את כולם קראתי בהתחלה ורובם הופכים את התהליך היצירתי למתמטי ואני חושב שזה עלול קצת לסרס יותר מאשר להפרות. אז הם מתאימים יותר לכותבים מנוסים ופחות לאלו שמתחילים ורוצים ללמוד איך. הרבה ממה שאני יודע על כתיבת תסריטים אני יודע מלקרוא תסריטים, או משמיעת פודקסטים עם במאיות ותסריטאיות (ממליץ על הפודקסט של Jeff Goldsmith). אנצל את ההזדמנות גם להמליץ בחום על שני ספרים מעולים על קולנוע ישראלי שכתב חברי פבלו אוטין – "שיעורים בקולנוע" ו"קרחונים בארץ החמסינים". פבלו ראיין יוצרות ויוצרים שונים, לכל אחד שפה קולנועית ותפיסה אחרת. אלו שני ספרים מאד לוקליים ומאד מחרמנים יצירתית בעיניי. (הערת המראיין – מצטרף בחום להמלצות הללו. הראיונות של פבלו עוזרים לשפוך אור על הקרביים של כמה מיצירות המופת הישראליות המרתקות של השנים האחרונות. ופבלו הוא מלך אז בכלל)

מה הסרט הקצר הטוב ביותר שראית?

שאלה אכזרית. מממממ... יש לי חיבה מיוחדת ל"במילים אחרות" של טל קנטור. לא מכיר סרט שנראה או מרגיש כמוהו. והכי טוב, הוא באמת קצר. נדיר לראות סרטים שיושבים בול באורך.

והאמת היא שאותך אני רוצה לשאול עוד שאלה, מה הקליפ הטוב ביותר שראית?

גם שאלה קשה. אבל לענות אינטואטיבית? אני תמיד מתרגש כשאני רואה את הקליפ Try של מייקל פן כי הטכניקה בו כל כך מדויקת וגם לא מתביישת להתפשט ולחשוף את עצמה עם קריצה. שימוש מבריק בתאורה, תעוזת צילום שמוכיחה כמה אפשר לעשות במסדרון אחד, הרפרנסים שלו, אפילו פיליפ סימור הופמן שם וכמובן הבימוי שמצליח להיות מוזיקלי גם בלי עריכה. כשמגלים מי הבמאי מבינים למה.

יאללה!, בוא נעבור לשאלות מיליון הדולר! - גלה לנו מה הסוד לסרט קצר מושלם?

שהלהלה... מי יודע? אבל אנסה לענות מה בעיניי: סרט שבו היוצר/ת יודעים בוודאות מה הם מנסים לומר ואומרים זאת בצלילות ובעיקר מקוריות. שברור מה מספרים לנו! על העולם, על הדמות, על נפש האדם. כשיש אמת רגשית ברורה (ולא כפויה!!) שאפשר לתמצת במשפט או פחות. שהאסתטיקה משרתת את הסיפור ולא להיפך. ויותר מכל: סרט שאין בו התנשאות על הדמויות או על הצופה. חוץ מאלו – מותר מבחינתי הכול. רק אל תהרגו אף אחד בדרך.

מה בעינייך התכונות שהכי עוזרות לתסריטאים?

עקביות ואופטימיות זהירה.

מילים מהתעשייה – על כתיבת תסריט לסרט קצר ועוד מפי יותם קניספל

בוא נדבר רגע על כתיבת תסריט לקליפ. איך ניגשים לזה?

אני מתייחס לקליפים כסוג של משחק ידידות לעומת משחק פלייאוף. לסרט מתכוננים חודשים ושנים, קליפ זה צ'יק-צ'ק ובד"כ המוזיקאים שאני עובד איתם מאד זורמים על ההיבט הניסיוני שאני מנסה להביא. כבמאי, אני אוהב ניסויים דרך קליפים אבל מתייחס לקליפ כסוג של סרט קצרצר בפני עצמו, זה נובע כי אישית אני לא סובל קליפים שיש בהם רק ויזואליה ואין בהם תוכן. מבחינתי ההבדל המרכזי בין כתיבת תסריט לסרט קצר לבין קליפ הוא שאת הקליפ אני כותב ביחס למוזיקה. זה כמו תחרות בין הויז'ואל לסאונד. המוזיקה אומנם מכתיבה את הטון, אבל אני צריך לתת לה פייט ופרשנות. לעומת תסריט לסרט, שבו המוזיקה היא בגדר "תבלין" שאתה יכול להשתמש בו ויכול שלא. אז ההבדל הוא יותר בתזמונים מול השיר, בקליפים אני כותב יותר "שוט ליסט" מתסריט. יש משהו צלול ומלמד בלכתוב תסריט לקליפ – הכל זה פעולות. נקי, ברור וזה כיף.

אתה לא רק יוצר קליפים, יש משהו רוקנרולי בכל הסרטים שלך ובבחורה עם מזלג בכלל. איך המוסיקה משפיעה על הכתיבה שלך ומה בא קודם? הקצב או המילים?

אני אוהב מוזיקה בסרטים אבל לא כמו שספייק לי משתמש למשל. הוא יניח שטיח ג'אז שרירותי ברקע ויגרום למלחמת אזרחים בין הסאונד לתמונה. זה מתריס. מוזיקה צריכה להיות מוצדקת וחייבת ללכת יד ביד עם הדימוי גם אם היא סותרת אותו. אז קודם כל אני מאד מודע ל"כל המוסיף גורע" ומראש מחשב את הסיכון שיראו את הסרט בווליום נמוך, אפילו שזה מטריף אותי. הבחירות המוזיקליות הרבה פעמים מגיעות בזמן הכתיבה מהצורך להכתיב טון. קצב זה עיקרון שחשוב לי בחיים, אז גם בכתיבה אבל זה לא בהכרח יבוא לפני המילים. המוזיקה היא יותר תפקידו של הבמאי משל התסריטאי. אני משתדל להיות מוזיקלי ברמת המקצב ולרוב אגיע עם תמה מוזיקלית שמתנגנת לי בראש או שאני יודע לפחות איזה כלי דמיינתי שילווה את הסצנה. אבל מוזיקה היא טייס המשנה, סצנה טובה עובדת גם על מיוט.

מה הדבר הכי טוב שאתה יכול להגיד עכשיו למי שעומד להתחיל ללמוד קולנוע?

זו לא בושה לשאול את עצמך, בהתבוננות אמיתית פנימה, האם את/ה רוצים בזה באמת. אם לא – ברכותיי, ניצלתם. תשיגו עבודה אמיתית. אם כן – שום דבר, שאף אחד יגיד, לא יעזור. נדבקתם בחיידק אלים ואתם בפתחה של דרך ארוכה שהתגמולים בה מועטים ביחס למידת האנרגיה שתשקיעו. מי שמצפה לתמורות מהירות יתאכזב – זה לא כמו מוזיקה, שמנגנים והמוזיקה נוצרת בזמן שיוצרים אותה. בקולנוע אתה פורט על המיתרים אבל שומע אותם רק שנה אח"כ. כל בחירה מלווה בשרשרת של הצדקות מול הגורל והפידבק מגיע מאוחר. זו לא הגזמה שקולנוע זו האמנות הכי יקרה כי היא הכי לוגיסטית ונלחמת נגד הטבע. לפעמים היא אפילו יותר לוגיסטית מיצירתית וזה מתסכל. אבל, וזה אבל גדול – זו אמנות שמקפלת בתוכה את כל האומנויות האחרות ולכן בעיניי, בסוף היא הכי מספקת. אז במילים אחרות, דעו למה אתם נכנסים. בואו עם נעלי מרתון ולא עם נעלי ספרינט. ותעשו חימום לפני.

אתה עובד בימים אלו על כמה פיתוחים של תסריטים. חלקם שלך וחלקם אתה כותב ומפתח עבור אחרים, למשל השמועה אומרת שאתה עובד כתסריטאי על פרויקטים מעניינים של במאים ותיקים כמו ערן ריקליס ובמאים צעירים ומבטיחים כמו מתן גור. איך ניגשים לכתיבה של יצירה עבור מישהו אחר ואיך אתה מפריד ומחלק את הזמן (ואת המוח) בין פיתוח של פרויקטים שונים?

אני מאד מפוזר בחיים ובאופן שאני כותב אבל דווקא בתור תסריטאי לאחרים, כנראה כי התחנכתי כעיתונאי עם דדליינים ברורים, אני יותר מסודר. לא תמיד זה הולך אבל אני משתדל לשמור על סדר יום קבוע, בד"כ אני כותב בתחילת היום את התסריטים שלי ואחה"צ אני מתפנה לתסריטים שאני עובד עליהם עבור במאים אחרים. זה כיף מאוד אחרי כמה שעות שאני עובד בסטייט אוף מיינד של "תסריטאי-במאי", להוריד מהראש את כובע הבמאי ולתפקד רק כתסריטאי. זה משחרר. לדעתי הפרדה וחלוקה של המוח בין פרויקטים היא הכרחית במציאות של הארץ, לי זה גם עוזר לשמור על כושר. אם אני לא עובד על ארבעה פרויקטים במקביל אני משתעמם.

אז זה מסביר למה יש משהו בך שמרגיש לי, כמתבונן מהצד, כאילו אתה לא נח אף פעם וזה עובר גם ליצירה שלך. איך היית מאפיין את היצירה שלך במילים שלך?

דוהרת קדימה ולצדדים ויורה לכל עבר כי לא יודע אחרת. אני תמיד מנסה שהדבר הבא שאעשה ירגיש לי טוב ושלם יותר מקודמו.

כשאתה יושב וכותב, מה השיטות שלך? אתה יושב ועובד לפי מבנה תסריטאי? אתה מכין את "הלוח"?

אני אוהב לחשוב על זה כמו על פאזל. לא משנה אם התסריט ארוך או קצר, 50 חלקים או 2,000 – קודם מתחילים להרכיב את החלקים של המסגרת ואז נכנסים פנימה. אני מגדיר לעצמי כמה עקרונות מנחים שהם "המסגרת" שלי כי שוב, אני מפוזר מאד גם במחשבות וזה עוזר: מנסה להגדיר על מה זה, באיזה ז'אנר אני פועל (שזה מכתיב את הטון), איזה תהליך רגשי אני רוצה להעביר את הדמויות, מה אני מנסה לומר...בקיצור, כל מה שחשוב לי בפרויקט הזה. יש הבדל בעיניי בין סיפורי עלילה לסיפורי דמות. פעם הייתי כותב סצנות בתסריט בלי לדעת מה יהיה המיקום שלהן או לאן התסריט הולך, אבל היום כשאני עובד על יותר דברים ויש מפיקים שמחכים לתוצרים ממני אני גם דורש מעצמי להיות פרגמטי ויעיל. מטיפוס של פנקסים שמפוצצים ברעיונות לשוטים, סצנות או מהלכים כתובים בשתי-וערב הפכתי לטיפוס של כרטיסיות על לוח שעם. זה פשוט הולם יותר את שיטת העבודה בארץ. הרבה יותר קל לכתוב סצנה כשאתה יודע בערך מה יקרה בסצנה הבאה – ועדיין לצד זה אני רוצה להיות מופתע במעבר בין הסינופסיס לתסריט, אז אני מאפשר לעצמי מרחב גילוי לדברים שיקפצו לי לראש בכתיבת הסצנה.

כשאתה צופה ביצירות של אחרים, אתה רואה את הבעיות או שאתה מצליח להיות נקי ולבוא כצופה נטו?

יעל אורגל, המרצה שלי לבימוי בשנה א', אמרה בשיעור הראשון "ברוכים הבאים לקורס שיגרום לכם לשנוא סרטים". אנחנו צחקנו אבל היא צדקה. אני דוגל בזה שכל יוצר הוא בראש ובראשונה צופה נלהב ומיומן. אלא שלימודי קולנוע גם הופכים אותנו לצופים ציניים. סרט טוב מבחינתי הוא סרט שארגיש בו מספיק בנוח לשכוח שאני במאי וליהנות כצופה "אזרחי", להתרווח כנוסע ולסמוך על הנהג. אני מחפש בסרטים את התחושה ההולכת ונעלמת הזו, בניסיון לשחזר את התחושות שהיו לי כילד שצפה במשהו בלי מושג איך עשו את זה ופשוט התרגש. כשאני רואה סרט של נטפליקס או אמזון נניח, זה נדיר שלא מרגישים את "התבנית". זה מרגיש כמו תוצר של ספר בישול יותר מסרט. גם אם אתה לא יודע בדיוק מה הולך לקרות, אתה יודע מתי זה יקרה. לכן אני הרבה יותר נלהב בימינו מסרטי דוקו, שלדעתי הם עתידו האמיתי של הקולנוע. יוצרי דוקו בימינו מרשים לעצמם הרבה יותר חירות אמנותית, שוברים תבניות תסריטאיות בלי בושה, עושים עירובים ביזאריים של סגנונות...בסרט או סדרת דוקו טובים, אין כמעט קשר בין איפה שהצופה התחיל את הסיפור לאיפה שסיים. זו תחושה שהופכת אותי לצופה שעבר קשת רגשית של חוויות אבל היא גם הופכת לנדירה באוקיינוס היצירות שיש היום.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בבית ספר לקולנוע ומה הדבר הכי טוב שלקחת משם?

להקשיב לאחרים ולעצמי. להתווכח בלי להישמע אידיוט. מה ההבדל בין מתחכם למתוחכם, בין יומרה ליוהרה.

האם אתה מתחרט על זה שבגללי הלכת ללמוד בבית ברל? (גילוי נאות, אני למדתי בבית ברל ולפני שיותם התחיל את הלימודים הוא יצר איתי קשר כדי לשאול שאלות ולדבר על המוסד האקדמי שנעשה משותף לשנינו)

אני יודע שבתור מרצה בבית ברל אני בניגוד אינטרסים ומסתכן, אבל לדעתי יש בישראל יותר בתי ספר לקולנוע מאשר פיצוציות. אני לא חושב שהכמות הזאת לגיטימית והיא בעוכריה של התעשייה שלא מסוגלת להכיל כל כך הרבה בוגרים, וזה בכלל לא קשור למידת הכישרון. כל בוגר, מכל בית ספר יוצא עם חרטות ומשקעים. גם אני. לצד זה יש לי בעיקר זיכרונות טובים מהלימודים, למדתי בכיתה יוצאת דופן והרווחתי להקה של אחים ואחיות לנשק. לא הייתי מחליף את האנשים שהיו סביבי בלימודי קולנוע עם אף אחד בעולם ועד היום הם שותפיי ליצירה.

שאלה אחת לפני סיום. אחת האגדות הידועות על אנשים כותבים היא שהם דיכאוניים ושהם חייבים להיות במצב הזה כדי ליצור (היי, לי הייתה תקופה כזו פעם). אתה מסכים עם הקביעה הזו? יש לך מצב נפשי שבו אתה מרגיש שהיצירה שלך טובה יותר?

אז כמו שאנחנו יודעים מניסיון, דיכאון אמיתי הוא לא טוב לכלום. דיכאון פיקטיבי שאדם כופה על עצמו הופך אותך לטרחן. האמת שהמצב הנפשי היחיד בו אני מרגיש שהיצירה שלי טובה יותר הוא כשאני פשוט...מרוכז. זה הכול. וזה הרבה. אנחנו דור של הפרעות ריכוז והסחות דעת. אז כן, במשך שנים הרשיתי לעצמי להתמסטל ולהשתכר מבוקר עד ליל כי חשבתי שזה מצדיק ומתדלק את היצירתיות אבל כמו כל קלישאה, הגוף מואס בזה, מערכות יחסים נפגעות ואז אתה מבין שחפרת לעצמך בור אבל היצירה לא הרוויחה כלום. הלוואי שהייתי מצליח להחזיר את כל הזמן הבלתי נסלח ששרפתי על שטויות וטיפוח שדים, רק כי חשבתי שצריך "מצב רוח" מסוים. מה שחשוב באמת הוא עקביות. ליצור משהו קטן כל יום. גם אם מילה, משפט, להוסיף עוד קו בציור. אם זה לא קורה אז כל היתר – בולשיט.

אני רוצה לחזור בשאלה האחרונה לשאלות הלא אקוטיות. אחד הדברים שאני אוהב בך (מלבד כולך) זה שאין אצלך הפרדה בין גבוהה לנמוך. האם זה גם מחלחל ליצירה שלך? ותן לנו גם איזה שתי המלצות – אחת גבוהה ופלצנית ושנייה מיינסטרימית ושטוטניקית.

שמע, בעיקר בימינו, אעדיף לראות כיף ואסקפיזם על פני ריאליזם מחוספס שלמען האמת, מרגיש לי שחוק ומאוס כבר. ראיתי כמה סרטים בפסטיבל הסטודנטים האחרון והרגשתי מחולל. בעיניי הרבה יותר קשה ליצור קולנוע כיפי שחוגג את החיים במקום להספיד אותם. אולי זה מסביר למה כל כך מעט מנסים. אין אצלי הפרדה בין גבוה לנמוך. בעיניי הסרט "חרא סבא" עם ג'וני נוקסוויל שנכון, יש בו שיטלואוד של פלוצים, אבל מבחינתי הוא אב טיפוס קולנועי בעשייה שלו לא פחות מסרטי המסע המתוחכמים של אלכסנדר פיין. יש לי טרן אוף רציני כשאני קולט במאים או סרטים שלוקים בחשיבות עצמית. אהבתי את "Bad Education" כי זה סרט שיודע שהוא סרט ובינתיים הדבר הכי טוב שראיתי השנה הוא כמובן דוקו שנקרא "Feels Good Man" ועונה בדיוק למה שהגדרת – סרט "גבוה" על נושא חשוב שלא שוכח להיות כיפי וקולח בדרך.

יותם קניספל היקר, תודה ענקית לך על התשובות המדהימות. אני מאחל לך המון בהצלחה ואני מאחל לעצמי שעוד אעבוד עימך בעתיד כי בכל זאת אני רואה בעצמי כראשון שאמר, "הילד הזה עוד יהיה משהו". אז אני (וגם יותם) מזמינים את כולכן וכולכם להיכנס לאתר של ילד הפלא הזה ולצפות בעבודותיו המופלאות. מי שרוצה לקרוא את התסריט של "במבינה" שיותם ביים, יוכל לעשות זאת ממש כאן בבלוג.

לכל שאלה או אם תרצו לסייע בחיבור עם במאיות ובמאים נוספים של קצרים, צרו איתי קשר.